אז היום יום שיש 21:27 בערב ואני רק סיימתי להתקלח.
היום הייתה אזכרה לדוד שלי וכל המשפחה שלו הגיעה.
אחותו הקריאה מדף מילים כל כך מרגשות והיא התחילה לבכות מעל הקבר.
הביאו לה מים וטישו כבר היה לה. חשבתי עליה.חשבתי עליו.חשבתי בדקת השקט שהייתה על המוות שלו והאם מישהו הולך לדבר גם.שטיקה הייתה.
שטיקה הורגת.
פחדתי ממה שיגיע לי,למשפחה שלי,ליקירים שלי בעתיד.
חשבתי על כל הדברים שבהן אדם יכול למות.
חשבתי על כך שהוא הלך לישון ולא התעורר.
חשבתי על הבכי,על הצרחות,על הכאב שהדודה שלי הרגישה.
הוא היה אדם בריא,חכם,הגון,רב אשכולות,מצחיק,אב למופת וכך הוא הלך לו? הלך לישון כמו היפיפייה הנרדמת רק שהוא לא כמווה בסיפורי אגדות יתעורר למציאות יפה בהרבה.הוא לא יתעורר בכלל.
הכאב של הילד שלו,של בן דודתי,שהיה צעיר וקטן ולדעתי בכיתה א' במות אביו.
אני אישית שמעתי סיפורים עליו,לא הכרתי אותו כמו ההורים שלי או סבתא שלי.
הכרתי אותו בקטנה,אך הוא היה כמו השראה בשבילי.
הוא הראה לי דברים מנקודת מבט שונה,אחרת,טובה או רעה זה אין לי שמץ.
הוא היה הוא ולא משנה מה היה.
תמיד הייתה לו דעה אם מנוגדת או אם מצדיקה,,הוא היה אומר אותה בקול גדול ומכריז עליה בצורה דרמטית יותר דופן.
הוא היה אדם שחשב מחוץ לכופסא למרות שהיה עובד במשרד ישן ומשעממם כפי שהיה אומר המון.
הוא ראה עולם,התנסה וחווה והלך לעולמו לפני שהספיק להכיר את בנו ולראות אותו מתבגר וגדל ללא דמות אב.
היה קשה וזה לא היה הכל.
היו צחוקים וסיפורים עליו ועל מה שהיה איתו.
סיפרו עליו בכללי ועל המשעים שלו ועל מה שקורה בעולם.
ללא רגש מהנשמה,אולי קצת בכי וזהו.
אני התביישתי,אם הייתי יכולה להכיר אותו כמו כולם בוודאי שהייתי כותבת נאום או משהו עליו ולא על מה שקורה בעולם עם לבה והרי געש ורצח.
הייתי כותבת על החיוך שלו שתמיד היה על הפנים כשדיבר על הבן שלו,על כל הפעמים שסלח לנו הילדים השובבים שבטעות שברנו משהו.
הייתי כותבת עליו.
אז בלי XOXO להיום.
הילדה המתוודה. (עם קצת דמעות)
;){kind=link}